איך עושים ספגטי מדוקים?

רק עיניה עקומות נורא

לפעמים תוקפת אותי המחשבה, מה היה קורה לולא הייתי פוזלת. האם הייתי רואה את העולם אחרת, עם שתי עיניים מפוקסות היטב? הפזילה שלי הפכה לתכונה מייצגת. בהתחלה עוד הייתי משתדלת להסתיר אותה, ואימצתי לי מבט צידי מסתורי. בתקופת גיל ההתבגרות החלטתי להיות טיפוס אפל, ונעצתי מבטים בחרטומי הנעליים שלי ושל אחרים. העולם מאוד מעניין, בגובה הרצפה. הייתי מצליחה להימנע מהתנגשויות, מלעג בוטה, מהחיים. מדי פעם, בכל זאת, הייתי שומעת אנשים לא מנומסים מגחכים בציבור: "בחייאת - 'סתכל, 'סתכל, איזה פוזלת זאתי". הייתי מחטטת בתיק ושולפת את משקפי השמש. לא בגלל הפזילה, בגלל הדמעות. עיניים פוזלות אולי לא טובות יותר מדי לראיה, אבל לבכי - מושלמות. חשבתי על הבובה ימימה-מה, שכולם כל הזמן אומרים לה כמה שהיא יפה, אבל לא מצליחים להצניע את הביקורת - רגליה עקומות נורא. נורא! כאילו ימימה-מה מסתובבת על האדמה הזאת בלי המודעות הבסיסית, שיש לה רגליים עקומות. בשביל מה זה טוב? האם נדמה להם שהיא אינה מבחינה בעקמומיות רגליה?

כשבגרתי, הבנתי שאין טעם להתכחש לתכונה הבולטת שלי. סך הכל, חיים רק פעם אחת. החלטתי שאני אסתכל לעולם בלבן של העין. פוזלת או לא, זו אני.

על הדרך שבה זכיתי בשם המחמיא 'קרציאלה' - בפעם הבאה...